פסק-דין בתיק עפ"א 4016-07-11

מבוא

1.            ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בבת-ים (כב' השופט אריה אלקלעי) ב- ב"ש 1137/11 מיום 19.6.2011 (להלן - " ההחלטה").

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

המשיבים ניהלו בחוף בת ים מזה כ- 14 שנה מזנון לממכר שלגונים ומשקאות קרים למתרחצים השוהים בחוף (להלן: " המבנה הישן"). עסק זה נהרס בסערה ימית,והם הציבו ביום 12.5.2011 באותו המקום מכולת מתכת בשטח של כ- 16.2 מ"ר        (להלן: " המבנה"), על מנת לחדש עיסקם כקדם. המכולה הוצבה על שפת הים       בבת-ים, ב"חוף הנפרד" בגוש 7121 חלקה 1 (להלן: " החוף").

במהלך כל השנים המערערת לא התנגדה לניהול עסקם במקום, ואף איפשרה למשיבים לחבר את עסקם לרשת החשמל והמים של המשיבה, ע"י התחברות לתשתיות של מבנה עזרה ראשונה המצוי באותו חוף בקרבתם.

לאחר הצבת המכולה, ביום 25.5.2011, הוציאה המערערת כנגד המבנה צו הריסה מנהלי. המשיבים הגישו לבימ"ש קמא בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, ולמתן הוראות למערערת, לאפשר להם לחבר את המבנה לרשת החשמל והמים של המערערת, באותו האופן שבו היה מחובר המבנה הישן לתשתיות אלה.

החלטת בימ"ש קמא

2.            בימ"ש קמא דחה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. עם זאת גם קבע כי יש לעכב ביצוע צו הריסה המנהלי עד לתום עונת הרחצה, ביום 1.10.2011, כדי שהמשיבים יוכלו להתארגן במציאת מקום פרנסה חלופי. בימ"ש קמא ציין כי יש להתחשב במשיבים, מאחר שבמשך שנים רבות ניהלו במקום עסק לממכר שלגונים, והמערערת לא מחתה, ואף שיתפה פעולה עם המשיבים כשאיפשרה להם להתחבר לרשת המים והחשמל של המערערת באופן פיראטי. משכך קבע בימ"ש קמא, כי כסעד משלים לסעד עיכוב ביצוע יש ליתן למשיבים גם סעד המורה למערערת לאפשר למשיבים להתחבר לרשת המים והחשמל באותו אופן שהיו מחוברים במבנה הישן שנהרס בסערה. בימ"ש קמא קבע, כי ללא סעד משלים זה אין משמעות מעשית לעיכוב הביצוע, מאחר שהמשיבים לא יוכלו להמשיך לנהל במקום את עסקם, והפתרון של גנרטור הוא פתרון שספק אם הוא חוקי והוא כרוך בעלויות כבדות שלא ראוי להטיל על המשיבים.

על החלטה זו הערעור שבפני.

טענות הצדדים

3.            המערערת טענה כי עפ"י הפסיקה רק במקרים חריגים בימ"ש מוסמך לעכב ביצוע של צו הריסה מנהלי, שתכליתו יעילות ומהירות, ואין זה מקרה חריג. עיכוב ביצוע צו מנהלי נועד לצורך התארגנות לפינוי ולא כדי להמשיך לנהל במקום עסק במשך חמישה חודשים, ללא היתר, ותוך השתלטות על משאב ציבורי של חוף הים. כל זאת תוך מתן פטור מתשלומי מים וחשמל, כך שכל המימון ייפול על כתפי הציבור.       עפ"י הפסיקה נסיבות אישיות וכלכליות אינן צדקה לעכב ביצוע של צו הריסה מנהלי. בימ"ש קמא אף לא היה מוסמך עפ"י הדין להעניק למשיבים סעד שמורה למערערת לאפשר למשיבים לחבר עסקם למים וחשמל, וזאת באופן פיראטי וללא ההיתרים הדרושים. עוד נטען כי לא היה שיהוי של המערערת, שכן מייד לאחר שהוקם המבנה החדש המערערת פעלה להוצאת צו הריסה מנהלי. המערערת הוסיפה כי המשיבים הגישו לבימ"ש השלום בת"א, לפני מתן ההחלטה מושא ערעור זה ע"י בימ"ש קמא, שתי בקשות לצו מניעה ולצו עשה, שנועדו למנוע מהמערערת מלהרוס המבנה ולחייב המערערת לאפשר להם לחבר את המבנה שברשותם לרשת החשמל והמים של המערערת, באותו האופן שהיה מחובר המבנה הישן של עסקם, ובימ"ש השלום דחה את בקשותיהם מהסיבה שכל שהותם והתנהלותם במקום היא בלתי חוקית.

4.            ב"כ המשיבים טען לעומת זאת, כי עיכוב הביצוע הוא אות מתה ללא הסעד של חיבור המכולה לחשמל ומים. באשר לסעד של עיכוב הביצוע צדק בימ"ש קמא כשקבע כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים עפ"י הפסיקה המצדיקים עיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי, וזאת למרות שמדובר במבנה לא חוקי. לפי הפסיקה יש לביהמ"ש שיקול דעת רחב האם לעכב ביצוע של צו הריסה מנהלי, והוא רשאי להתחשב בשיקולים פרטיים וכלליים, לרבות שיקולים כלכליים. שיקול דעת זה קיים בצו הריסה שיפוטי, וקל וחומר בצו הריסה מנהלי בלבד, כאשר המערערת נמנעה מלהגיש כתבי אישום נגד המשיבים. בעניינינו קיימות נסיבות מיוחדות, ביניהן העובדה שהמערערת במשך כל כך הרבה שנים העלימה עין ושיתפה פעולה עם המשיבים בחיבור המבנה הישן לרשת החשמל והמים של המשיבה, כאשר המכולה החדשה היא המשך ישיר של המבנה הישן שנהרס בסערה. שיקול נוסף שנלקח בחשבון בעניינינו הוא העובדה שהמשיבים היו במצב כלכלי קשה, והעסק נועד לשיקום המשיב שהיה אסיר משוחרר באותה העת. המערערת לא הוכיחה סכנה בטיחותית מחיבור המבנה לרשת החשמל באותו האופן שהיה כל השנים, ולא הגישה חוות דעת מומחה, כגון מהנדס חשמל מוסמך, על מנת לנסות להוכיח זאת.

דיון

5.            ראשית אומר כי למעשה הדיון בעניינינו הפך לתיאורטי, שכן משהסתיימה עונת הרחצה ביום 1.10.2011 מתייתר הצורך לקיים את עיכוב הביצוע ואת הסעד המשלים של חיבור המבנה לרשת החשמל והמים, ויש להרוס את המבנה בהתאם לצו ההריסה המנהלי. משכך, מתייתר הצורך לדון בערעור ויש לדחותו (ראו: בג"ץ 3554/11 ויטלי סורקוב נ' משרד הפנים (לא פורסם), סע' י' לפסה"ד). ראוי לציין כי יותר משבוע אחרי הדיון המערערת הגישה מסמכים נוספים שהוזכרו בטיעוניה במהלך הדיון. המסמכים הוגשו ע"י המערערת ביום 3.10.2011, אחרי שערעורה הפך לתיאורטי. עם זאת, כיוון שהמערערת בטיעוניה הדגישה את הפן העקרוני שבערעור, אתייחס לטיעונים לגופם.

6.            בימ"ש קמא דחה את בקשת המשיבים לבטל את צו ההריסה המנהלי, אך קבע כי המקרה דנן הוא מקרה חריג שבעטיו ראוי לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה המנהלי בכ-100 ימים. בימ"ש קמא נימק את דחיית הצו בנימוקים הבאים:

א.      המשיבים ניהלו בחוף במשך שנים רבות את עסקם במבנה שנהרס בסערה בלא שהמערערת מחתה על כך.

ב.       המערערת לא עשתה מאומה על מנת להפסיק פעילותם של המשיבים בחוף.

ג.        בהתנהלות המערערת היה משום הסכמה שבשתיקה לקיום עסקם של המשיבים בחוף.

ד.       המערערת אף שיתפה פעולה עם המשיבים בכך שאפשרה להם, בהסכמת ובידיעת גורמים בעירייה, לחבר המבנה הקודם של עסקם לרשת המים והחשמל של המערערת ע"י חיבורם למבנה העזרה הראשונה שבחוף. בדרך זו פעל העסק שנים רבות.